במסגרת הדיון הלוהט שהחל בכתבתו של ניסן שור תחת הכותרת "בעקבות האוצר האבוד" - שהתפרסמה במוסף גלריה של עיתון "הארץ" מתאריך 26.2.2021, ונמשך בתשובתה הנוקבת של עידית עמיחי "ניסון שור, אתה בכלל לא מבין מה התפקיד של אוצר" - שהתפרסמה במוסף גלריה של עיתון "הארץ" ב-2.3.2021, אני מבקשת להוסיף גם כמה וכמה תובנות משלי. וידוי נאות, אני משמשת בשנים האחרונות גם כאוצרת עצמאית, והעמדתי תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות הן בחללים פרטיים והן בחללים ציבוריים. במהלך שנת 2020 עצמה העמדתי שש תערוכות בגלריה "סלון לאמנות" שלקחתי וניהלתי (בין הסגרים) החל מחודש פברואר 2020. הדיון בתפקידו של האוצר יכול להיות אקדמי, אינטלקטואלי, כללי, פנים אמנותי ואישי מאוד, אך אין מקום להכללות שעשה שור במילים: "איך זה שדווקא בעידן שבו הפכה "אליטיזם" למלה הגסה מכל, צצים מכל עבר 'אוצרים' שמחליטים בשבילנו מה נשתה, נאכל, נתלה על הקיר ונעלה לאינסטגרם". ראשית, מי זה "בשבילנו"? ומה זה "אליטיזם"? ומדוע מישהו צריך להחליט בשבילנו מה נאכל, נשתה, נראה ונחווה. ובעיקר, מיהו "אוצר" ולמה באמת הוא מחויב!!! כמובן שלא אתייחס כאן לאוצרים בעיניי עצמם, שעבודתם אינה מגיעה ממקומות של עניין, ידע, נדיבות ואכפתיות, אלא מתוך החלטה להיות אוצר ויהי מה. אין ספק שמהם יש להיזהר!
האוצר מתבקש (במקרה בו אנו דנים) להושיט לאמן יד ולהעמיד לו תערוכה נאה והומוגנית. לעתים הוא נקרא על-ידי האמן גם כמנחה לקראת תערוכת יחיד עתידית. האוצר מחויב להגיע אל סטודיו, לבחור את העבודות שלדעתו - כגוף חיצוני - יעמדו יחד כקבוצה שיש בה אמירה או קווים צורניים הומוגניים, לערוך מחקר בו יגבש את עמדתו ביחס להחלטותיו האוצרותיות, ינסה לחבר את העבודות לתולדות האמנות או למצב אותן בהקשר נתון זה או אחר, לכתוב לו טקסט אוצרותי ענייני, מנוסח היטב, רלוונטי ומעניין, לעזור לו למצוא חלל מתאים לתערוכה, לכנן ולסייע בתליית העבודות באופן בו דבר יוביל לדבר, כך שקבוצות של עבודות יקבלו פוקוס, לנסות להעביר באמצעות ההעמדה חוטים מקשרים שיזוהו עם האמירה והעשייה של האמן וידגישו את הקשר שלו למקום ולזמן. גם לבחירת שם התערוכה חשיבות בתהליך זה. בנוסף, האוצר ידאג להזמין את ציבור האנשים שאתם הוא קשור, לעשות לאמן יח"צ ככל יכולתו, לקבל את המבקרים בפתיחת התערוכה בצד האמן, להשיב על שאלות אם יהיו כאלה, ובתקופות "נורמליות" לערוך שיח גלריה ולהקשיב לדברי האמן ולהערות הנוכחים, ורק אחר כך לתאר את שיקוליו בהעמדת התערוכה. כך אני רואה את תפקידי כאוצרת, וחשוב לי לציין שעד כה לא חשתי אכזבה או תגובות של חרטה או תסכול מצד האמנים שפנו אליי בבקשה לעזור להם להעמיד תערוכה. בתערוכות קבוצתיות מוטל על האוצר נטל כבד יותר מכל בחינה, אבל זה כבר עניין לדיון אחר.
עידית עמיחי, שרואה באוצרות תפקיד של חקר, שימור, מיון, זיהו, יצירת חוויה ומדגישה גם היא את מעשה ה'נדיבות' שבמהותו, ציטטה בתגובתה אמירה משמעותית מאוד של נעמי אביב המנוחה, שכך כתבה: "בכל תערוכה יש משהו מאותה הכנסת אורחים נדיבה ומאותו דחף לחבב על הצופה את מלאכת היצירה של מישהו אחר". מניסיוני, הרגע בו האמן מחייך אליך בשמחה גלויה, ואומר לך שהוא מאוד אוהב ומתחבר למראה של התערוכה, לטקסט, לשם וכו' - הוא רגע של עונג צרוף גם לאוצר. אני מאמינה בכנות, שרגעים שכאלה מבטיחים שגם המבקרים יהנו מהביקור. כמובן שתמיה היתה ותהיה ביקורת כזו או אחרת, או הצעות לשנות את סדרי התלייה, אבל כמו בכל דבר אחר, היכן שיש שני אנשים ישנן שלוש דעות. ולענייננו, אילו האמן היה מוכשר לעשות את כל הדברים שעושה עבורו האוצר, כפי שלמיטב הבנתו הוא מוכשר ליצור את העבודות, ודאי שלא היה זקוק לאוצר והיה מעמיד לעצמו תערוכה, עורך מחקר, קובע שם, כותב את הטקסט, בורר עבודות, תולה, מייחצן, מזמין ומקבל את אורחיו - ואף מארגן שיח גלריה. זו בהחלט אופציה, והמקרה שלי הוא הוכחה לכך. לאחרונה העמדתי לעצמי תערוכת יחיד באוצרות עצמית.
עם זאת, באמירתו של שור, "צצים מכל עבר 'אוצרים' שמחליטים עבורנו", יש מן האמת, אבל ישנה גם התעלמות מכל אותם אוצרים טובים ומוכשרים, שיודעים היטב את מלאכתם ובדרך כלל מכבדים את האמן ואת יצירתו בנדיבות רבה ובהחלטות מושכלות. אלה שצצים מכל עבר אינם ראויים לתזכורת. אנחנו רואים אותם ופוגשים בעבודתם ולדאבוננו הם מחבלים גם בשמם הטוב ובנדיבותם של הטובים באמת. וגם אם נפלו בפח, אמנים ראויים לא יחזרו לעבוד איתם בפעם השנייה...
מצאתי לנכון להביא כאן שתי דוגמאות מנוגדות לאוצרות נדיבה וראויה של תערוכות מהעת האחרונה, בא אציג שני אוצרים שגישתם שונה מן הקצה אל הקצה. האחת אליה אתייחס, בשל הסדר הכרונולוגי, היא האוצרת לאה טופר שאצרה את התערוכה "אדם תבנית נוף מולדתו" לאמנית הותיקה גאולה בר און בבית האמנים בראשון לציון (התערוכה ירדה לאחרונה); והאחרת היא התערוכה "להישמע לרצון הסערה" של האמנית הצעירה נטע בכרך, שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה "מאיה", אותה אצר האמן הותיק ציבי גבע ואת הטקסט כתב רן טננבאום.
טופר כתבה טקסט מפורט שמתאר את תהליך עבודתה של בר און, שמצלמת דמויות ולאחר מכן מציירת אותן בסטודיו כסצינות מהווי חיי היומום, על קמטי הזמן ובלות הידיים, בריאליזם שלו ובגעגועים "למלאכות של פעם". בר און עוסקת בציור מתוך צילומיה זה שנים ארוכות, ולמרות שרכשה מיומנות בתיאור ריאליסטי /נטורליסטי של דמויות ונופים, היא אינה מחפשת אמירה עכשווית או מסרים מסוג אחר. היא שקועה בעבודתה ומציגה את הדמות בפשטות אינטימית ובשקט רב, תוך הדגשת הבדידות והעצב של מושאי צילומיה וציוריה. העמדה של תערוכה מסוג זה דרשה מהאוצרת החלטות אוצרותיות כבדות משקל; בראשן, האם להניח לעבודות לעמוד בחלל "שגרתי", על קירות לבנים ובסדר מסורתי, למרות שהן קטנות יחסית ואין בהם 'שאגות' ורעש ובוודאי שלא אמירה בועטת עכשווית, או לעצב להן רקע שונה מהרגיל, שימשוך אליהן את העין. טופר החליטה להציגן צפופות כ'ענן' על קיר אחד, אותו צבעה בגוון אדום לוהט, ובכך יצרה זיקה לרעיון של אוספי האמנות בני העידן המודרני (ברוח תיעוד בתיהם של אספני האמנות במאות ה 19-17), ומנגד הותירה קיר לבן ותלתה עליו, נמוך מאוד, שורת עבודות צמודו זו לזו שעוסקות בתיאורי ים ודמויות בים. על קיר אחד העמידה אוסף רועש על רקע אדום, ועל הקיר שמנגד ים רוגע על רקע לבן. את החלל המרכזי הנרחב הותירה חופשי והעמידה בו שטיח פרסי קלאסי, ומאחוריו פודיום גבוה לבן ועליו פסל בודד של דמות נשית שסגנונה נמצא בתפר שבין קלאסי-למודרניסטי. כלומר, נוצר חוסר איזון מכוון בין שני הקירות הקיצוניים בחלל - שמאפשר לצופה לראות את מכלול עבודתה של בר און ולהבין שהיא גם פסלת. טופר יצרה חלל מחמיא ומושך את העין שאליו ריכזה את עבודותיה המופנות (אף כי לא "עכשוויות" או "בועטות") של בר און. היא הוסיפה טקסט קצר שמסביר את החלטותיה האוצרותיות. ניכר בתערוכה שמדובר באמנית טובה, עקבית, שמרנית וצנועה, שנאמנה לעצמה ולא לתהפוכות ולטרנדים החדשים בעולם האמנות. אמנית שגם לה ולשכמותה זכות מלאה להציג את עבודותיה בכבוד הראוי בבית האמנים בו היא חברה מן המניין.
לעומתה, בתערוכה של בכרך התגובה היא "וואו" בשל העבודות עצמן, ממדיהן העצומים, הסדרות הסדורות על פי גווני הרקע, הדימויים החוזרים והשימוש המפתיע הן בצבע והן ברקמות חוטים וצמר. מהיכרות אישית עם בכרך, שזו לה תערוכת היחיד הראשונה, היא עשתה בשנה האחרונה קפיצה נחשונית מעבודות קטנות ובינוניות לעבודות ענקיות. מסדרות של קולאז'ים ושל רקמות, לעבודות גדולות ודיפטיכי ענק, בהם עדיין נוכחים כל הסממנים של פעם, אך כאלה שזכו לעוצמתיות בלתי צפויה. הקולאז'ים הפכו לציורים של קולאז'ים - ובכך התהליך מעלה על דעתי דווקא את ה"גרניקה" של פיקאסו או ציורים אחרים שלו בעקבות אמני העבר דוגמת וולאסקז; הרקמות גדלו והתעבו והיו לעוד מרכיב משמעותי כמו הצבע והצורות. החיבורים בתוך הסדרות מעוגנים הן בגוון הרקע והן בצורות. חלקן מתבהרות לפתע כדיוקנאות עצמיים מרומזים; האחרות מתבררות כדמויות גרוטסקיות מרומזות, והשאר נשארות בגבול הדק והמעניין של פישוט והפשטה.
טופר כיבדה את בר און באוצרות נדיבה, יצירתית מאוד ומחמיאה, וההחלטה שלה למיין את עבודותיה של בר און לשתי קבוצות נפרדות ולתלות אותן על רקע צבעוני שונה, תרמה רבות לאיכות התערוכה, לאסתטיקה, לאמירה יותר עכשווית תוך הדגשה שהיא מתכתבת עם אמנות העבר המסורתית. אין ספק, שבהפרדת החלל לשלושה: דמויות ונופים על הקיר האדום, תיאורי ים על הקיר הלבן הכמעט ריק ממול, והפסל הנאה האחד שהעמידה במרכז, היא יצרה פוקוס על מכלול עבודותיה של האמנית ועל רב גוניותה.
לעומת בר און הותיקה, בכרך היא אמנית עכשווית צעירה, שהתמידה וידעה לשמור על דרכה האמנותית ללא פשרות. אין ספק שזכתה בשנותיה הראשונות לליווי אמנותי של טננבאום ולהנחייה ואוצרות נדיבה של גבע, ש'נוכחותם' אמנם אינה מורגשת בתערוכה - שבה העבודות מדברות אך ורק בשם עצמן - אך אין לבטל את העובדה המכרעת שהן התעצמו, גדלו, זוקקו והיו לסדרות מגובשות היטב. עניין זה ניתן לזקוף בהחלט גם לזכות האוצר שליוה אותה בעת האחרונה. על השיוך של העבודות לשורשי האמנות המודרנית - בעיקר אל זו של המחצית הראשונה של המאה העשרים - ניתן לקרוא בטקסט המלומד שכתב האמן והמורה רן טננבאום. גם גבע וגם טננבאום - שניהם אמנים ומורים ותיקים ובעלי שם - השכילו לכבד את בכרך בכתיבה, במחקר ובאוצרות נדיבה, אך הותירו לעבודותיה את המרחב כולו ללא כל התערבות ניכרת לעין.
בשני המקרים מדובר באוצרים מנוסים וידענים, שהושיטו לאמניות יד, עצה ונדיבות. בכל אחד מן המקרים נבחרה דרך שונה בתכלית להעמדת העבודות. עם כל הכבוד לאמניות - כל אחת טובה בדרכה שלה - אין לי ספק שהתערוכות לא היו אפקטיביות כל-כך, אלמלא תרומתם המקצועית ונדיבותם של האוצרים. התברכנו!!!
