שלוש התערוכות שנפתחו הערב בראשל"צ משקפות היטב היבטים מרכזיים ועמודי תמך של האמנות העכשווית. בקומת הכניסה, פוגשים בציוריו של עמי שנער בתערוכה "לך- לך" שעוסקת בריאליה מקומית, עם קריצה למדיה התקשורתית לסוגיה ולבעיות השעה. אמנם ראיתי בציוריו 'דיבור' עם אמנים מודרניסטיים דוגמת אנסור, אבל הדיון האמיץ בפוליטיקה המקומית, רגעיה המכוערים וביטוייה הדמוקרטיים, גם הוא אבן יסוד באמנות העכשווית הישראלית. אוצרת: ורה פלפול.
בקומה השניה שתי תערוכות שעוסקות בגוף הנשי, במלאכות נשיות ובחומרים מפתיעים מעולמן של נשים. בל שפיר עושה זאת באמצעות גופה שלה בוידיאו ארט ובסריגה 'פרועה' בממדים מרשימים. לעתים גופה 'נכנס' לחלל ולעתים יוצא ממנו בסרטי הוידיאו שנראים כאילו היו מתואמים זה עם זה. הגופים הסרוגים האמורפיים, שהם בעלי נוכחות סוגסטיבית, נתלו רפויים בפינה אחת של החלל והם מעלים על הדעת לא רק מלאכות יד 'נשיות' כמו סריגה, אלא גם איברים פנימיים מרוקנים לחלוטין ותלויים מיובשים ומרוקנים. מבחינה זו לא יכולתי להרחיק מעליי מחשבות על עבודות של מרסל דושאן שעוסקות בה בעת באיברים פנימיים נשיים אורגניים ובמקבילותיהם המיכניים. בל היא גם ובעיקר אמנית פרפורמנס, וזו אבן יסוד נוספת באמנות העכשווית ועניין זה בא לביטוי בפיתולי גופה וידיה שמזדחלות בעבודות וידיאו מסקרנות בשני מוקדים בחלל. אצרה ביצירתיות רבה ויויאן הירש בירקנפלד.
ולבסוף, ההצבה המפתיעה והמרתקת של חנאן אבו חוסיין, אמנית שמגדירה את עצמה ישראלית-פלסטינית, ומתגוררת באום אל פאחם. בחלל הנרחב והנקי שלוש עבודות נפרדות (וגם צלליהן על הקירות הלבנים), שעשויות כולן מחומרי ready made מטופל, וקשורות זו לזו רעיונית וחומרית. שום דבר לא נראה כמו מה שהוא נדמה: השטיח העגול הוורוד שתלוי על הקיר משמאל עשוי למעשה בובות קטנות דמויות תינוקות. החוטים השחורים שלכאורה קושרים אותן זו לזו, מרמזים למעשה על מקומות אפלים, מיניים, פוגעניים שבמבט נוסף מתנקזים לרעיון שהם 'מטואטאים אל מתחת לשטיח'. במרכז החלל יורד מהתקרה מסך חצי-שקוף עשוי טבעות בקוטר של כ-12 ס"מ עליהן מושחלים גרביונים של נשים בצבע גוף, שמצדו האחד נראים כאיברים נשיים ומצדו האחר כאיבר רפוי שזה עתה נותק ממנו חבל הטבור. ניתן לחשוב על הדימויים המפתיעים הללו גם במונחים של פיקוח על ילודה, כמו היו דיאפרגמות. ניתן לראות בו מסך - כמו אמירה על משרבייה - שמסתיר את הנשים מעין הציבור; או כזה שמסתיר את מה שמתרחש בביתן, בחברה ובעולמן. חשבתי גם על עבודות נשיות סזיפיות שפסו מן העולם (המערבי) כמו... תיקון אינסופי של גרביים. העיגולים מחוברים זה לזה, כמסך באמצעות סיכות ביטחון. המילה "ביטחון" היא צינית מאוד בהקשרים שציינתי, והאמנית הולכת איתה עוד.
מימין, ההצבה השלישית שכל כולה שלשלאות שנמשכות ופרושות על הרצפה כמניפה, עשויות גם הן שורות של סיכות ביטחון מחוברות זו לזו. אפשר שהן שלשלאות הכובלות את הנשים לביתן, ליעודן ללדת ילדים - אשר ממש כמותן גם הם אינם מוגנים, ואולי הן שלשלאוות של עינויים תמידיים. מעצם שמן והדואליות שהן מייצגות כאן, הן מסגירות שאיפה נואשת לביטחון או שמא מחברות את הנשים כולן לחיים נטולי ביטחון. עבודתה המעניינת של חנאן אבו חוסיין ניתנת לפרשנויות רבות, ועושה שימוש מוחשי, קונספטואלי ומילולי בחומרים נגישים ויומיומיים, נוגעת בבעיות אקטואליות ביותר של היעדר ביטחון לנשים במגזר הערבי בו היא חיה ופועלת, אך לא רק בו. היא נוגעת לחייהן של נשים באשר הן. מדובר באמנות פמיניסטית במיטבה. שאפו לחנאן, לאוצרת ולבועז שהשכיל להעמיד את העבודות המורכבות בשני החללים העליונים בדייקנות ומקצועיות. ביקור חובה לשוחרי אמנות במיטבה. אוצרת: ויויאן בירקנפלד
