כאן ועכשיו: על אביב, על אמנות ועל פריחת האמריליס


25 Apr
25Apr

האביב הוא תמיד חגיגה של טבע ופריחה, מה גם שבעיתוי של יציאה מהסגר השלישי והקלות משמעותיות בהגבלות של תנועה והצטופפות, השנה הוא נושא בשורה חגיגית במיוחד. פרחים באדניות, בגנים ובשדות הארץ; פרחים משובבי לב גם בגלריות לאמנות ובמוזיאונים, שנפתחו מחדש לאחר הסגר.


האמריליס שב ופרח השנה במלוא הדרו וקסמו בגינת המרפסת שלי ביפו. אמריליס אדום שעל שני גבעוליו הזקופים ניצנים שהולידו 12 פריחות מושלמות ומרגשות. לפני שנה בדיוק, בתקופת הסגר הראשון, זכיתי בפריחת אמריליס אחת בעלת 4 פריחות, שגרמה לי להתרגשות רבה והעסיקה אותי בציור וברישום בשעות הרבות של שהות מאולצת בבית. העליתי את העבודות לפייסבוק ולאינסטגרם והתגובות לא איחרו להגיע. רבים מחבריי ואפילו כאלה שלא הכרתי קודם לכן העלו בתגובה את פריחת האמריליס בגינתם. ואז הופיע הסגר השני, ולמרבה הפתעתי צצה באדנית פריחה נוספת של אמריליס מפואר ומפתיע שגרם לי להבטיח שבתום הסגר השני אעמיד ב"סלון לאמנות" תערוכה קבוצתית שכולה יופי ושמחה. התערוכה קרמה עור וגידים, והצגתי בה פריחות מופלאות של אמריליס בגוונים שונים ובטכניקות מגוונות. התערוכה: "פאוזה: אמריליס גל שני" היתה משובבת לב. ציורי פרחים לשמם. לשם היופי והחן. לשם החושניות וההשמחה. בין כלל העבודות המורכבות, רגשו אותי במיוחד הדפסים קטנים שיצר האמן שיראל ספרא במיוחד לתערוכה ובהם התייחס למיתוס הקלאסי של אמריליס, שממנו נגזר שמו של הפרח. 


מקור השם "אמריליס" במיתוס מהמיתולוגיה היוונית. עלמת החן אמריליס התאהבה ברועה הצאן אלתרו, שהיה חזק, יפה תואר ואוהב פרחים בכל לבו ונשמתו. הוא הכריז שיתאהב אך ורק בעלמה שתציג בפניו פרח שטרם ראה כמותו. אמריליס פנתה להתייעצות אל האורקל בדלפי, בבקשה שינחה אותה כיצד לגרום לאלתאו להתאהב בה.  היא הקשיבה לדברי האורקל לפיהם רק בדם לבה תכבוש את לב אלתאו.  במשך 30 לילות עמדה מול ביתו של הרועה הצעיר ודקרה את לבה בחץ זהב עד זוב דם. בלילה ה-30, בדיוק במקום בו נשפך דמה של אמריליס, צמח פרח חדש ומרהיב שצבעו אדום כדם, שכמותו טרם נראה. ובזכותו זכתה הנערה באהבתו הכנה של אלתאו. 

הזיקה המטפורית/היסטורית שקושרת בין תצורותיו המורפולוגיות ותפקידו הבוטני של הפרח, לבין מיניות נשית, טוהר, בתולין או פוריות, נותרה שרירה וקיימת גם כיום. זיקה זו באה לביטוי בספרות, בשירה, בדת ובאמנות לסוגיה.


בגלריה שבמגדלי הים התיכון בגני תקוה הועמדה תערוכת יחיד "מבעד לשברים// ימי קורונה" לאמנית חנה בן אליעזר קרטיס. התערוכה הייתה סגורה לקהל הרחב במהלך הקורונה ונפתחה בימים אלה. בן אליעזר קרטיס מחברת בין דברים, בין העבר להווה, בין חיים של פעם לחייה כיום. היא מאחה את השברים באמצעות השימוש בקרעי נייר שהיא אוספת לכדי 'תדביק' (השם שניתן על ידי האקדמיה ללשון העברית למונח קולאז') שמתגבש לתמונה מעברה שמצאה באלבום התמונות. בין עבודותיה המרשימות ניתן למצוא תפנימים  - מראות פנים חדר - וחלונות בהם נשקף הנוף. הן דימויי החלונות והן דימויי האגרטלים העולים על גדותיהם בפרחים מרהיבים בססגוניותם, היא יוצרת זיקה בין פנים לחוץ ובין ההווה לעבר. לדבריה, באמצעות עבודות הקולאז' המפתיעות שלה היא מאחה את שברי חייה לכדי יופי צרוף שקשה לעמוד בפניו.[2]


בתערוכה "פרחי קוצים" של שרה שחק, שאצר רוני ראובן, הטשטשו כליל הגבולות שבין צורפות לאמנות 'לשמה'. בסדרת עבודותיה "בוטניקה" יוצרת שחק פרחים דמיוניים משאריות של מתכות שונות המותכות זו  לזו; ובסדרת "פרחי קוצים" היא מציגה שורות של תפרחת קוצים ממתכת, שמאופיינת בקצוות חדים ודוקרניים, ועם זאת פואטיים. שחק מבקשת למצוא בצורות התפרחות הקוצניות יופי ועוצמה, ולדברי האוצר, כפי שעושים זאת הפרחים, גם תשובות לשאלות קיומיות ועמידה מול איתני הטבע.[7] אין להתעלם מכך שגם לקוצים משמעות רבה בכינונן של מטפורות תיאולוגיות טעונות, בראשן "שושנה בין החוחים" (Lilium inter spinas) (שיר השירים, 2:2), ובתיאורי המדונה מוקפת במשוכת הקוצים ברבות מהאיקונות הנוצריות המציגות את האם-הבתולה כישות נשית בעלת תכונות תרומיות.[8]


 בביקורי החוזר בגלריה העירונית ביבנה לפני שבוע, נחשפתי בשנייה לשתי תערוכות נפרדות שעניינן "פרחי קוצים" ו"ארבע עונות", שעוסקות גם הן במוטיב הפרח על היבטיו השונים. בחלל המרכזי של גלריית הסדנה לאמנות ביבנה עומדת התערוכה הקבוצתית הנרחבת "ארבע עונות" שאצרה דליה דנון ב-2020 ונפתחה גם היא מחדש בחודש שעבר. הטקסט המלווה את התערוכה נכתב בידי גילי דנון, ובו הוא מסביר שהתערוכה מאגדת בתוכה דימויים, אפיונים ותכונות שונות של הפרח בסוגי מדיה שונים. לדבריו, שזורים בה מוטיבים הקשורים למיתולוגיות ומטאפורות של הפרח, הנשענים על תשתית היסטורית תרבותית ואמנותית.[3] 


בתערוכה עבודות משל 20 אמניות ואמנים שקצרה היריעה מלהרחיב על כל אחת ואחת מהן בנפרד, למעט העובדה שהגיוון הרב מעניין ומספר את סיפורו המורכב של דימוי הפרח כאלמנט בוטני מרהיב שמטרתו פריון והפריית הטבע.  עניין הפריון, שעומד במהות תפקיד הפרח בטבע, בא לביטוי מוחשי ונוכח בעבודה הפיסולית של חדוה ראובן, שמייצגת באמצעות חומר וחוטי ברזל מרבד של גבעולים "עמודי העלי" וניצנים מקרעי נייר צבעוניים, המבצבצים רגע לפני פריחתם בהמתנה וכמיהה להתפתחותם של חיים חדשים.[4]  הפרח, שצבר אליו שכבות של מיתוסים, מטאפורות, ביטויים של רגש וטקסיות, בא לביטוי גם בעבודותיה של ברכה גיא, שעוסקים באותו חיבור מטלטל שבין החיים למוות. בצילום מבויים שעוסק בדיוקנה העצמי ניבט ראשה הקירח מעוטר בזר פרחים. "המוות מפלרטט עם היופי". כפי שנכתב בקטלוג, האמנית משתמשת בטבע דומם כאלגוריה למעגל החיים – ממשיות בצד הרס וארעיות וחלופיות החיים. בעבודה אחרת שלה "בוא אליי פרפר נחמד", שגם היא מוצגת בתערוכה, ניא מציירת באמצעות רישום, אקוורל ורקמה את זיכרונות ילדותה הקשורים בשדה שמאחורי הבית בו התגוררה ולשם נהגה לברוח ולקטוף רקפות ופרחי שדה לקראת השבת.[5] גם כאן, הפרחים מייצגים געגועים אל העבר, אל הילדות ואל הזיכרונות הטובים של הבית. עיסוק בקונפליקט פנימי בין עבר והווה, זיכרון ושכחה ניכר גם בעבודת הקולאז' המורכבת מצילום מטופל, נייר פרגמנט וסיכות שדכן מעשה ידיה של האמנית צילה פרידמן. פרידמן משלבת אובייקט עשוי פורצלן, בצורת פרח, שהיא אוספת במקומות שונים ברחבי העולם ומבקשת להשתמש בו כדי לשלב בין האישי לאוניברסלי. לדבריה, החפץ מעורר בה געגוע ומביא עמו את הזמן, המקום והתרבות ממנו בא.[6]

בביקורי החוזר בגלריה העירונית ביבנה לפני שבוע, נחשפתי בשנייה לשתי תערוכות נפרדות שעניינן "פרחי קוצים" ו"ארבע עונות", שעוסקות גם הן במוטיב הפרח על היבטיו השונים. בחלל המרכזי של גלריית הסדנה לאמנות ביבנה עומדת התערוכה הקבוצתית הנרחבת "ארבע עונות" שאצרה דליה דנון ב-2020 ונפתחה גם היא מחדש בחודש שעבר. הטקסט המלווה את התערוכה נכתב בידי גילי דנון, ובו הוא מסביר שהתערוכה מאגדת בתוכה דימויים, אפיונים ותכונות שונות של הפרח בסוגי מדיה שונים. לדבריו, שזורים בה מוטיבים הקשורים למיתולוגיות ומטאפורות של הפרח, הנשענים על תשתית היסטורית תרבותית ואמנותית.[i] בתערוכה עבודות משל 20 אמניות ואמנים שקצרה היריעה מלהרחיב על כל אחת ואחת מהן בנפרד, למעט העובדה שהגיוון הרב מעניין ומספר את סיפורו המורכב של דימוי הפרח כאלמנט בוטני מרהיב שמטרתו פריון והפריית הטבע.  עניין הפריון, שעומד במהות תפקיד הפרח בטבע, בא לביטוי מוחשי ונוכח בעבודה הפיסולית של חדוה ראובן, שמייצגת באמצעות חומר וחוטי ברזל מרבד של גבעולים "עמודי העלי" וניצנים מקרעי נייר צבעוניים, המבצבצים רגע לפני פריחתם בהמתנה וכמיהה להתפתחותם של חיים חדשים.[ii]  


   [i] גילי דנון, "ארבע עונות", טקסט אוצרותי לתערוכה הקבוצתית שאצרה דליה דנון, גלריה עירונית יבנה, 2020.   [ii] "חדוה ראובן", קטלוג התערוכה "ארבע עונות", אוצרת דליה דנון, גלריה עירונית יבנה.   



 התרבות המערבית מתייחסת אל ציורי פרחים ואל ציירים של פרחים בגישות מעורבות, שהן כמובן תלויות זמן ומקום. כפי שהיטיבה לכתוב זאת היסטוריונית האמנות לינדה נוכלין במאמרה פורץ הדרך למה לא היו אמניות גדולות? שהתפרסם כבר בשנת 1971, ברגעי השיא של הגל השני של הפמיניזם בארה"ב, בעובדה שנשים פנו לצייר בעיקר טבע דומם ופרחים, שהיו זמינים להן בביתן, יש להאשים, לטענתה, את המוסדות להשכלה אמנותית גבוהה שלא קבלו אותן לשורותיהם, וגם כאשר פתחו בפניהן את השערים, עדיין אסרו עליהן לקחת חלק בשעורי אנטומיה, ומנעו מהן את האפשרות לצייר ציורים היסטוריים "גדולים". לפיכך, המונח "ציירות של פרחים" היה למונח שמזוהה עם המונח "ציירות חובבניות", נקשר דווקא ביצירה של נשים.[9] עם זאת, כאשר אנו חושבים על אמנים שציירו פרחים, בראשם מונה, מאנה, ואן-גוך ומאטיס, ועל התהילה בה זכו בזכות ציוריהם אלה, אנו נותרים עם התחושה המרה של אפלייה מגדרית ברורה וחד משמעית. רק תודות לציירות וצלמות פורצות דרך, בראשן הציירות ג'ורג'יה או'קיף, פלורין שטטהיימר, אגנס פלטון ופרידה קאלו, והצלמות אימוג'ן קנינגהאם, טינה מודוטי, מרגרת' מת'ר ועוד – נפרץ המעגל וציורי הפרחים זכו במבע חדש ונועז ובהערכה מחודשת.[10]


 

למשמעות של דימוי הפרח בהקשר לנשיות ומיניות היסטוריה ענפה, החל בתרבויות הקדומות של מצרים, יוון ורומי ועד ימינו אנו. בכלל זה, שימושו של הדימוי באסתטיקה היהודית והנוצרית. לאיקונוגרפיה הנוצרית נודעה השפעה מרחיקת לכת על הצגת דמות האישה בחברה המערבית. אחד המקורות העיקריים לכך הוא "שיר השירים" המקראי, שנתפס על ידי חוקרים ומלומדים חילוניים כשיר ארוטי (בעיני מפרשי הדת היהודית הוא נתפס כשיר אהבה בין עם ישראל לאלוהיו). "גן נעול"  ו"כשושנה בין החוחים" הן רק שתיים מהמטפורות שבהן משמשים דימויים מעולם הפרחים לרמיזה על בתוליה ואבריה האינטימיים של הכלה הנחשקת. התיאולוגים הנוצריים המשפיעים ואבות הכנסייה אימצו רעיונות ספרותיים אלה בעיקר במאה ה-12, כחלק מתהליך בניית האיקונוגרפיה של מריה, והגדירו את דמותה כאם בתולה באמצעות מטפורת "הגן הנעול" (בלטינית: Hortus Conclusus). השושן הצחור (White Madonna Lily), הוא דימוי פלורלי נוסף אשר יש לו משמעות דומה בנצרות, והוא מסמל את הבשורה על הולדת בנה ואת "ההיריון ללא רבב" של מריה (Immaculate Conception), שמבדיל אותה משאר הנשים. "הוורד המיסטי" (Rosa Mystica) נטול הקוצים, גם הוא בא להגדיר את מעמדה הייחודי כאישה נחשקת אך בלתי מושגת. משוכת הוורדים המגוננת, מתפקדת כמטפורה לבתוליה של האם הקדושה.  אגרטלי הפרחים כטבע דומם היו הראשונים לפתוח את המגמה הנרחבת של תיאור נושאים עצמאיים, במסגרת ז'אנר זה. חרף העובדה כי לא נסמכו עדיין על תמות אחרות, יצירות שעסקו בתיאורים אלו הוסיפו לשאת את שלל המשמעויות הנוצריות הנלוות, במיוחד את אלו הנקשרות למריה הבתולה, גם בהיעדרה. דוגמה לכך הם ציורי הפרחים של רשל רויש (Ruysch) ההולנדית, אשר נחשבו בשלהי המאה ה-17 ראויים לא פחות מאלה של קודמה – יאן ברויגל (Bruegel), שפעל בארצות השפלה באותה המאה. תיאורי הפרחים הצבעוניים שלהם, המושלמים רק לכאורה, מסמלים את ההיבט המוסרי והדתי של החיים הקולקטיביים בני הזמן, בבחינת ואניטס – "הכול זמני הכול הבל הבלים"; או בבחינת ממנטו מורי – "זכור את רגע המוות".


במהלך המאות צברו הפרחים משמעויות מטפוריות מגוונות, תוך תפקודם כסמלים ואלגוריות, כמו גם של מעגל החיים: ניצן סימן את הנעורים; פריחה סימנה פריון ולידה; נבילה סימנה מוות. במהלך המאה ה-18 נתפס ציור פרחים כעיסוק מקובל ויאה לנשים ותכונות הפרחים הושוו, לא אחת, עם מעלות נשיות, עד כי נקראו כמשקפים זה את זה. הנטייה לייצג נשים באמצעות טבע - זו שעוגנה בסימבוליזם של הפרח - היא שהביאה, כנראה, לדחיקתם של ציורי הפרחים, כמו גם לדחיקת האמנויות שיצרו אותם, לשולי השדה של  "האמנויות היפות" (fine arts). מאחר שהפרח הוכר כאיבר המין והפריון של הצמח, על כל תהליכי התפתחותו, ניצנו הסגור, פריחתו המלאה ונבילתו, אך טבעי שייתפס כאנלוגי לאיברי המין של האישה ולגופה ויציין, באורח מטפורי, פרקים שונים בחייה. אנלוגיה ברוח זו ניתן לאתר בספרות ובשירה במהלך הדורות, בין השאר בסונטות של שייקספיר ובשירתם של ויליאם בלייק ושארל בודלר. 


דפוסי החשיבה הסימבוליים עמדו גם בבסיס התיאוריות הפסיכואנליטיות והפילוסופיות המרכזיות שהתפרסמו בראשית המאה ה-20. דפוסים אלו נתפסו כמודלים מכוננים ביחס לתפיסה האנושית. על מנת לטלטל את הדפוס הסטטי שהגדיר עד אז את מעמדה החברתי של האישה, נדרשו תהליכים סוציולוגיים מהפכניים, בראשם, המודרניזם והפעילות הפמיניסטית שהתגבשו במרכזים פורצי הדרך בעשורים הראשונים של המאה ה-20. בניגוד למשמעותו הסימבולית של הפרח בזיקה לנשים במסורת הנוצרית, קרי ביטוי לצניעות, חרישיות, ענווה ובתוליות, נטו חלק מן האמניות המודרניסטיות להציג את הפרח בתקריב (Close-up), תוך חשיפת "איבריו" מנקודות מבט לא שגרתיות ואמיצות. הזיקה המטפורית רבת השנים המתקיימת בין פרחים לנשים ממשיכה לבעבע מתחת לפני השטח גם כיום, ועל אף התהילה בה זכו אמנים גברים רבים שהציגו את ציורי הפרחים שלהם, בניגוד למנעד התגובות שנע שבין זלזול, ביקורת או פרשנויות מיניות ביחס לציורי פרחים שצוירו בידי נשים, שעלול היה לרפות את ידיהן. עובדה היא, שמספרן של האמניות שעוסקות כיום בדימוי הפרח על מטעניו התרבותיים, הסימבוליים והרוחניים, אינו נופל, אלא עולה בהרבה על זה של גברים שעוסקים בנושא זה, ובהן עוסק המאמר. 


   [1] נירה טסלר, פרחים תלושים משיח: גלגולי דימוי הפרח מ'שיר השירים' לאמנות מודרניסטית של נשים באמריקה, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2012. Nira Tessler, Flowers and Towers: Politics of Identity in the Art of the American 'New Woman', Newcastle upon Thyne: Cambridge Scholars Publishing, 2015. ד"ר נירה טסלר הנה מרצה לתולדות האמנות והעיצוב במוסדות אקדמיים בישראל, אמנית ואוצרת עצמאית.   [2] חנה בן אליעזר קרטיס, "מבעד לשברים//ימי קורונה", ערוץ ה-Youtube   [3] גילי דנון, "ארבע עונות", טקסט אוצרותי לתערוכה הקבוצתית שאצרה דליה דנון, גלריה עירונית יבנה, 2020.   [4] "חדוה ראובן", קטלוג התערוכה "ארבע עונות", אוצרת דליה דנון, גלריה עירונית יבנה.   [5] "ברכה גיא, שם.   [6] "צילה פרידמן", שם.   [7] רוני ראובן, "פרחי קוצים", טקסט אוצרותי לקיר האמן של שרה שחק, גלריה עירונית יבנה, 2020.   [8] טסלר, פרחים תלושים משיח, עמ' 20.   [9] לינדה נוכלין, "למה לא היו אמניות גדולות?", מוזה 3, מוזיאון ישראל, ירושלים (ינואר 2001), עמ' 55-48.   [10] טסלר, פרחים תלושים משיח, עמ' 55 – 192.   


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.