01 Dec

בבית האמנים בראשון לציון נפתחה ב-13.11.2021 תערוכת פיסול בברזל של רמי אטר, שאצרה דניאלה שלו. התערוכה נחלקת למיצבים והצבות באזורים ובפינות שונות בחלל הגלריה, כשבכל אחד ואחת מהם מונחים, מוטלים, תלויים או עומדים פסלי ברזל שטוחים, לא מושלמים, מעוותים, אמורפיים, או ליתר דיוק סמי-מופשטים, שבכל זאת שומרים על 'צלם אנוש' ומשדרים מצבים שניתן להזדהות עמם. ההצבה הלא שגרתית מעניקה למבקרים חוויה אחרת, שונה מהדרך המקובלת להצגת פסלים. אלה שראו תערוכות קודמות של אטר מבינים שהפעם המטרה אינה ליצור חוויה אסתטית יפה או דקורטיבית, אלא מקבץ של חוויות בועטות, קשות וכואבות, שנוגעות בבטן הרכה.


רבים מבין הפסלים אינם אלא מעין צלליות מעוותות או חסרות פרופורציות, שמצביעות על חדלונו של האדם, ועם זאת בעצם הנחתם בקבוצות הם מעלים בצופה גם תחושות של גורל משותף, של קהילה ולעתים גם של תמיכה. בפינת אחת מוטלים פסלים רבים שרק בודדים מהם עומדים, ואלה זורקים את הצופה אל מחוזות קשים של טבח, השמדת עם - מצד אחד, או אפילו לתקופות התנ"ך אל חזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל פרק ל"ז - מצד אחר.


בטקסט האוצרותי כותבת שלו: "התחושה שעולה מכל אחת מעבודותיו הכמעט מופשטות של רמי אטר כפולה: רגע אחד נופלים בשביו של הברזל המוצק, הכבד והנוכח, וברגע אחר נראה כי הצורות הגולמיות נעדרות קיום של ממש ועוד מעט קט ייאבדו את נוכחותן הפיזית ויהיו כלא היו". דבריה של שלו אודות הפסלים השטוחים נטולי הזהות, העשויים בידיו של אטר בחיתוך, בעזרת פטיש, אזמל ומבער, ממחישים את זמניותו ושבריריותו של האדם באשר הוא. מבחינה זו הם מעלים על הדעת את פסליו הדקיקים - אם כי יציבים - של אלברטו ג'יאקומטי האיטלקי (1901-1966 ,Giacometti), שמשדרים תחושות דומות.  

יוצאת דופן מבין כולם היא דמות בודדת, אדומה, תלויה על קיר ריק לחלוטין ומשדרת מצד אחד חיוניות ועניין, ומצד אחר - כפי שציינה זאת האוצרת - משהו מדמם, תהליך בו נוזל החיים הולך ואוזל מן הגוף. אזור נוסף של צבע ממוקם במרכז החלל, בו הוצבו שני קירות צבועים בגוון זהב, שמייצג בתרבות המערבית סדר שמיימי. ברבות מהאיקונות הנוצריות שמונחות על גבי המזבח או תלויות על קירות הקתדרלות והכנסיות בערי אירופה ניתן לראות תיאורי קדושים, מאבקים, נסים ותופעות בלתי טבעיות מצויירים על גבי רקע זהב, שמשמעותו התרחשות בעולם רוחני גבוה מזה הארצי. כאן, בחלל הגלריה בחרה האוצרת להניח רק פסל קטן או שניים בקדמת, בתחתית וברקע קירות הזהב, ובכך למעשה העבירה מסר לפיו לא מדובר בסדר שמיימי, טוהר או תקוה, אלא ההיפך הוא הנכון. אין סדר שמיימי ואין תקוה או ציפייה לנס. אני מוצאת בהצבה לא שגרתית זו, ובפתח שנוצר בין שני הקירות זיקה ברורה לעבודה המונומנטלית "שערי השאול" של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן (Rodin, 1840-1917), שהעסיקה אותו החל משנת 1880 ועד סמוך למותו. ההבדל הוא, שבניגוד לרודן שפיסל את השערים בתבליטים שעוסקים בגורלות ובניסיונות שעובר האדם, אטר הותיר את אותם שערים חלקים וריקים מפיסול. הזוועה האמתית מתגלה לצופה רק כאשר הוא עובר דרכם אל המדור האחרון, אל ה'גיהינום', וממנו חזרה אל 'כור המצרף'. גם כאן, בניגוד למסע הספרותי של דנטה אליגיירי, גדול משוררי איטליה, ב"קומדיה האלוהית"  (La Divina Cmmedia) שלו שנכתבה בראשית המאה ה-14 - יצירה אלמותית שרבים, רבים ציטטו אותו במדיות מגוונים, אטר אינו מציע דרך חזרה. הפסלים התלויים על אנקולים סיימו את דרכם והחזירו את נשמתם...


הפתח הצר שנותר בין שני הקירות המוזהבים שבמרכז הגלריה חושף סצנה מצמררת, מעוררת דחייה ומחשבות על אובדן החיים. סצנה שמשווה את האדם לבהמה. לעוף שחוט. קטסטרופה המונית שאינה מתקשרת לאירוע מסוים, אלא למצבים כמו טבח, מלחמה, הרג ואסון הומניטרי. על כך נכתב בטקסט: "מרגע שעוברים אל מאחורי הקירות האלה, נראה שעומדים בשערי הגיהינום. שתי שורות של דמויות תלויות על אנקולים, כמו בשר שחוט בבית המטבחיים, תלויות מראשן, מצווארן, מכף רגלן, נאחזות זו בזו, משוועות להצלה. המעבר ביניהן מעורר חרדה, טורד מנוחה ומעורר מחשבות על חיינו הארעיים, על נזילות הזמן, על הקיום לצד אובדן וחסר, על זיכרון ושכחה, חיים ומוות". אין ספר, שהדמויות הלא שלמות בתערוכה, ובמיוחד אופן הצגתן בחלל הגלריה, מעלות תהיות ביחס למצבו הקיומי של האדם - כצל עובר.


אותן שאלות ביחס למצב האנושי הפגיע והמכמיר, ביחד עם העשייה הסזיפית של עבודה בברזל בתנאי חום, אש, גיצים ומכות פטיש, מעלות על דעתי את דמותו של חרש הברזל המיתולוגי האגדי הפייסטוס (וולקן, בגרסה הרומית), בנם של זאוס והרה, שלא מרבים לדון בה בשיח האמנותי, אלא בהקשר של נכותו, מר גורלו וצערו הגדול על בגידותיה בו של אשתו אפרודיטה (ונוס) עם אל המלחמה ארס (מארס) יפה התואר, שנזקק לכלי הברזל של הפייסטוס כדי להרוג. באורח אבסורדי, אותו הפייסטוס/וולקן שנחשב לגדול חרשי המתכת - מלאכה הדורשת שימוש ועיבוד באש - היה גם זה שהנחיל לבני האדם את מקצוע הנפחות ואת האש שאיפשרה להם להתחמם ולהתקיים.(אפי זיו, מיתולוגיה עכשיו, עמ' 94). 

                                                       פטר פאול רובנס, וולקן, שמן על בד, מוזיאון פראדו, מדריד


תערוכת הפיסול "כצל עובר" של רמי אטר אינה תערוכת פיסול שגרתית, והייתי אומרת שהיא יותר תמונה מחייו של חרש הברזל, שעומל בסדנתו הלוהטת על מתן צורה לדברים, לתחושות, לגורל, לכאב, לטרדות היומיום, ויודע שלא יגיע לשלימות או לתשובות. העמלנות הסזיפית שמתגלה בערימות הפסלים הקטנים והשטוחים המושלכים, מוצבים או מטפסים בחלל הגלריה מצביעה על תהליך פיזי ונפשי של אכזבה, התמדה, ניסיון לתיקון ובעיקר על תהיות. בעבודותיו טמונה גם ביקורת חברתית עמוקה אודות גורלו של עם, התאכזרות, התעמרות ואובדן שליטה. תערוכתו של רמי אטר אינה אלא מסע אמנותי-אינטלקטואלי ממושך של חיפוש משמעות אישית וקולקטיבית.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.