נירה טסלר // זיכרונות בשתי שכבות // Two Levels of Memories


11 Feb
11Feb

תערוכת היחיד שלי, "זיכרונות בשתי שכבות", עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה.

 התערוכה כוללת עבודות בטכניקה של אקריליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, שמרביתן נעשו בשני שלבים: בשלב הראשון נבחרו עבודות גדולות וממוסגרות שהצגתי בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום 4 שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרוני כסטודנטית במדרשה. השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת מגפת הקורונה, שהציפה אותי בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בי עצמי קלות, הפכה לנכה את אחי - בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמי - אז בת 24. גם אז נכפה עלי ועל בני משפחתי סגר מהודק למשך 3 חודשים. את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שצפו בעת הזו הוספתי על ציוריי מאז, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, שהתאמתי מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדותי ונעוריי, בטרם היותי אם וקודם לבחירתי לפנות ללימודי אמנות.

 מגפת הקורונה פתחה בי פצעים ישנים, ובמהלך הסגר השני מצאתי את עצמי מחטטת באלבומי צילומים משפחתיים ושולפת צילומים בהם השתקפו דמויותיהם של הורי במיטבם - צעירים, יפים ומאושרים. תוך חדוות הגילוי המחודש הסרתי מעל קירות ביתי שביפו ציור אחרי ציור מתקופת לימודי במדרשה, וללא כל סנטימנטים עליתי עליהם בדימויים מאותם צילומים ששלפתי מאלבום התמונות, בהם אני מופיעה כתינוקת מחובקת בידי הוריי; או כזה בו אחי ואני מחופשים ומחויכים בחגיגות פורים במושב. בכמה עבודות תיארתי את אבי כ"דוקטור דוליטל" הספרותי - תואר שליווה אותו גם במהלך עשרות שנות עבודתו בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב.

 העבודות האחרונות בסדרת הזיכרונות השקופים עוסקות ברצון כן ועמוק שלי לערוך עם אמי 'היכרות מחודשת', רטרוספקטיבית, מהשנים שקדמו לטראומה ששינתה את חייה לבלי הכר, ולרדת לעומק ופשר סבלה. לצורך כך בחרתי בצילום שלה  כרווקה צעירה ומאושרת ובצילום שלי שנעשה כשבוע לפני שילדתי את בני בכורי. בהעמדת דמותה מול דמותי, כדיפטיך, קיוויתי לכונן ערוץ תקשורת אלטרנטיבי בין שתי נשים צעירות. ערוץ שמתבסס על תיאוריות פרוידיאניות שעוסקות ברחם הנשי, באימהות, ב'ביתי' וב'אלביתי'. לצורך כך בחרתי לצטט מדבריה של ברכה ל. אטינגר: "המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו אמהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי'; מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהיה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד.[1]  

כאם צעירה לשלושה, צלחתי 4 שנות לימודי אמנות מעשית ותיאורטית במדרשה, ובהמשכם לימודים גבוהים לשני תארים, שבסיומם מסלול ישיר לתואר דוקטור בחוג לתולדות האמנות שבפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב (אושר ב-2005). בשנים שלאחר מכן פרסמתי שני ספרים ומאמרים רבים. מאז 2006 אני משמשת כמרצה לתולדות האמנות במסגרות אקדמיות וממשיכה לפעול כאוצרת עצמאית. לפני כשנתיים וחצי נסגר מעגל כשחזרתי ליצור אמנות בסטודיו משלי בקרית המלאכה. שנה לאחר מכן פתחתי את הסלון לאמנות בחלל הסמוך שהכשרתי כגלריה, אך בשל תעתועי הקורונה הפך לאחרונה ל"סלון משותף לאמנות", בו עומדת תערוכתי זו.


   [1]ברכה ל. אטינגר, "ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס)", הפרוטוקולים של היחידה להיסטוריה ותיאוריה, גיליון 1,  אקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, נובמבר 2005.   


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.